הגר אם ישמעאל

א. מבואאברהם ויצחק נכשלו בהעברת אמונתם לכל בניהם. בלט כישלונו החינוכי של אברהם אצל ישמעאל בכורו, בפרט שאברם תואר כמטיף לאמונתו וה' העיד עליו ]פרק י"ח פסוק י"ט[: 

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'".
ישמעאל "נעלם מהאופק" בהיותו נער וכל מה שאנו יודעים על פעילותו ואישיותו הוא ששרה ראתה אותו "מצחק" [פרק כ"א פסוק ט'].
לעומת זאת אנחנו יודעים הרבה יותר על אמו הגר, כולל העובדה שזכתה לשתי התגלויות של מלאך.
בסוגיה זאת יוצע הסבר לתהליך הבחירה בין ישמעאל ויצחק באמצעות דמותה של הגר, עם השוואה לשרה- אם יצחק.
כבר צוין בסוגייה "אימהות מול אבות" סעיף ב', שהגר היתה חלק מהנדוניה שהעניק פרעה לאברם על לקיחת שרי "אחותו". מנדוניה מפוקפקת זאת צמחו ההתנתקות של לוט והבעיות עם הגר. הכנסת שפחת הגבירה למיטת האדון היה נוהל מקובל בימים ההם.
שרי הייתה מוכנה לכתחילה להתייחס להגר כאישה שנייה:
"ותתן אותה לאברם אישהּ, לו לאישה" [פרק ט"ז פסוק ג'[.
וגם חשבה על אפשרות אימוץ הילד שייוולד.
אך הגר לא הייתה אסירת תודה לגבירתה על מעמדה החדש: "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה" [פסוק ד'].
אברם נתן לשרי יד חופשית
"ותעניה שרי" [פסוק ו']- להראות לה מי בעלת הבית ואולי גם להביא להפלת הוולד, "ותברח מפניה".
על עינוי זה יצא קצפם של קוראי מקרא חילוניים (תוך השוואה ליחס היהודים לפלסטינאים).
לא מדובר ברעיון מקורי חילוני. מלאך ה' שהתגלה להגר הבורחת, אמר לה במפורש ]פסוק י"א[ "שמע ה' את עונייך".
הרמב"ן בפרושו על פסוק זה, יצא בביקורת חריפה על עינוי הגר על ידי שרי וקבע שעקב כך נענשנו בשעבוד תחת מלכות ישמעאל.
(יש לציין שהרמב"ן לא ביקר את גרושם של הגר וישמעאל כ-18 שנים לאחר מכן, גרוש שזכה בפי מבקרים מודרניים לשם "עקדת ישמעאל". הקבלה בין גרוש ישמעאל והעקדה עולה גם מהקריאות בשני ימי ראש-השנה.)

ב. ההתגלות הראשונה להגר

הגר הבורחת מפני שרי, זכתה להתגלות של מלאך ה'. התגלות זאת היא בעצם הנחיה של הקב"ה:
כבר בשאלת הפתיחה של המלאך נקבעה מעמדה:
"ויאמר: הגר, שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי?" [פסוק ח'].
אחרי תשובתה, בא "נאום" של המלאך- שלושה פסוקים רצופים הפותחים במילים "ויאמר לה מלאך ה'"- כלומר שלוש נבואות מקבלת הגר:
א. "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" [פסוק ט']
ב. "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב" [פסוק י']
ג. "הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל אדם בו ועל פני כל אחיו ישכן" [פסוק י"א]
חלוקה כזאת של נאום במקרא ל"אמירות" רומזת לתגובה צפויה של הנמען לכל אמירה, משמע הגר היתה אמורה לאשר את הדברים- ההוראה לשוב, הבטחת הריבוי והבשורה על הלידה ומתן השם- ישמעאל.
יש אי-סדר וסתירה לכאורה ביניהן: ההבטחה לריבוי היתה צריכה לבוא אחרי ההודעה על הלידה וההוראה לשוב ולהתענות סותרת את הכתוב: "כי שמע ה' אל עניך".
בנבואה השלישית יש גם הודעה על אופיו הרע של הבן שטרם נולד ורמז ברור לפסוק הסיכום של תולדות ישמעאל [פרק כ"ה פסוק י"ח]:
"וישכנו מחוילה ועד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה על פני כל אחיו נפל". לכאורה, כבר בבשורה על הולדתו נגזר שישמעאל יעזוב את בית אברם ואם כן לשם מה נקראה הגר לחזור לשם?
נראה שהמלאך דרש מהגר לחזור לבית אברם ולקבל את מרותה של שרי, כדי שישמעאל יגדל ויתחנך בבית אביו, תחת השגחתה של שרי, כדי להיות יורש ראוי (התירוץ לסתירה בהצדקת העינוי). כך שהבשורה בנבואה השלישית אינה גזרה ואינה סתירה, אלא אזהרה מפני האלטרנטיבה: ישמעאל יכול להיות יורש ראוי לאברם אך עלול גם להידחות והכול תלוי כרגע בהגר.
הגר אכן חזרה לשרי. סיפרה על ההתגלות, שהרי מכאן ואילך ייקרא המקום "באר לחי רואי" [פרק כ"ד פסוק ס"ב] ואברם קרא את שם הבן ישמעאל, כדברי המלאך [פרק ט"ז פסוק ט"ו]. אך האם היא סיפרה לאברם גם על האזהרה והאם היא עצמה הפיקה לקחים? 

ג. ישמעאל מול יצחק

עברו 14 שנים וה' חזר ואישר לאברם את ברית האומה והארץ תוך שינוי שמו (וגורלו) לאברהם- "אב המון גוים" [פרק י"ז פסוק ה'].
גם שרי עלתה דרגה ל"שרה" ולאברהם הובטח: "וברכתי אותה (את שרה) וגם נתתי ממנה לך בן" [פסוק ט"ז].
אבל במקום להודות אברהם מחה: "ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח]
אלוהים חזר והדגיש, אמנם
"לישמעאל שמעתיך...ונתתי אתו לגוי גדול" [פסוק כ'] (כפי שהבטיח המלאך), אבל "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" [פסוק כ"א].
(מכאן תירוץ לאי-הסדר בהוראות המלאך להגר: הבטחת הריבוי, שתתקיים בכל מקרה, הופיעה באמצע ויצרה הפרדה ספרותית בין חלופות גורלו של ישמעאל).
מדברי אלוהים משמע שחינוכו של ישמעאל נכשל ואין הוא יכול להיות הממשיך הדתי של אביו. הכישלון הוא בעיקר של הגר, שהתעלמה מאזהרת המלאך וכפי הנראה חינכה את בנה בסגנון המצרי. אברם לא התערב, אולי מאהבה לבנו, כפי שיקרה בדור הבא בין יצחק ועשיו וכך התממשה החלופה השלילית שבדברי המלאך בבאר-לחי-רואי.
נראה שאברהם לא סיפר על הבטחת יצחק לשרה. לכן היתה התגלות נוספת [פרק י"ח] עם הבטחה חוזרת להולדת יצחק. "שלושת האנשים" שהופיעו בהתגלות דאגו לשאול: "איה שרה אשתך" [פסוק ט'],
כדי להבטיח שהבשורה תגיע גם לאוזניה.
מעמדה הדתי של שרה הודגש בבשורה בשם ה', השם הנבואי, בעוד שהבשורה על הולדת יצחק הגיעה לאברהם בשם אלוהים.
הבחנה זאת עולה גם מפסוקים א'-ב' בפרק כ"א: "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דיבר אתו אלוהים".

ד. גרוש [פרק כ"א פסוקים ט'-ט"ז]

ארבע שנים אחרי שאלוהים קבע שאין ישמעאל מתאים להיות בן ממשיך לאברהם, תפסה אותו שרה "מצחק" [פסוק ט'] ונוכחה שהוא "בן האמה", כמוה חסר מוסר וכבוד, ופסקה [פסוק י']:
"גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" הניכור בולט בדבריה, לעומת מחאתו של אברהם בשתיקה (כמו בפרק ט"ז):
"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" [פסוק י"א],
אך אלוהים שוב קבע שהצדק עם שרה, אמו הראויה של הבן הראוי [פסוק י"ב]:
"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע".
עתה הזדרז אברהם לקיים את רצון אלוהים:
"וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, שם על שכמה ואת הילד" [פסוק י"ד],
כפי שיעשה זאת בעקדת יצחק, ללא היסוס ומבלי לנסות לבקש רחמים על בנו.
לכאורה אברהם שילח את הגר רק עם "לחם וחמת מים"
והעמיס עליה את ישמעאל, שהיה כנראה חולה "שם על שכמה ואת הילד". אבל אין ראיה לדברי כמה מהדרשנים המודרניים "ששילחו את הגר וישמעאל אל מותם".
שרה אמנם הגתה את הרעיון אבל לא הייתה אחראית לביצוע. אברהם לא רק "אנוס היה לפי הדיבור" לשמוע בקול שרה, אלא הובטח לו שוב, קודם הגרוש, "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" [פסוק י"ג].
כך שלכאורה לא היה לו מה לדאוג.
מעבר לכך, מחוץ לאוהלו של אברהם גרו בני אדם, עברו דרכים ולכן לא יכול היה לצפות שהגר "תתע במדבר באר שבע" [פסוק י"ד],
בסביבה שמוכרת לה. שמונה עשרה שנים לפני כן, כשיצאה מבית אברם על דעת עצמה, היא לא התקשתה למצוא מעיין.
נראה שה"תעיה" מסמלת את הסטייה בהתנהגותה. (ויש דרשנים שטוענים שהגר בחרה ביודעין בדרך מסוכנת.)
הגר מיהרה כנראה להתייאש ולהותיר את בנה למות, בעוד באר מצוי בסביבה, עד שקרא לה המלאך להתעשת ולממש את ההבטחה השניה שבהתגלות הראשונה. 

ה. ההתגלות השניה [פרק כ"א פסוקים י"ז-כ"א]

אלוהים שלח את מלאכו להציל את ישמעאל, כדי לקיים הבטחתו לאברהם, כפי ששלח את מלאכיו להציל את לוט בזכות אברהם. 

יש שני שינויים מהותיים בין ההתגלויות, שמצביעים על מה שקרה בינתיים. האחד- "מלאך ה'" בהתגלות הראשונה [פרק ט"ז פסוק ז'] הפך ל
"מלאך אלוהים" בשניה [פרק כ"א פסוק י"ז], כלומר ניתק הקשר הנבואי אל ישמעאל וזרעו
והשני- משמעות שמו, או האחריות לגורלו, עברה מהאם ("שמע ה' אל ענייך" [פרק ט"ז פסוק י"א]) אל הבן-
"כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" [פרק כ"א פסוק י"ז].
התוספת המוזרה "באשר הוא שם" אומרת- שבכל מקום אשר יישאוהו נדודיו לאחר צאתו מבית אברהם, הוא יהפוך לאומה, כפי שהובטח לה בהתגלות הראשונה ולאברהם- "כי זרעך הוא" [פסוק י"ג].
שתי ההתגלויות קשורות זאת בזאת. מאחר והגר לא מימשה את מטרת ההתגלות הראשונה, התממשה האלטרנטיבה. 

ו. לאחר הגרוש

אף שנעשה צדק, הספקות המוסריים ממשיכים ללוות את הסיפור. גם ללא קשר לעקדה, ניתן לזהות התייחסויות מפורשות לכך בכתוב:

1.   נישואי אברהם לקטורה [פרק כ"ה פסוקים א'-ו']- חוץ מתיעוד מסורת של קשרים משפחתיים אל עמי הסביבה, סיפור זה בעיקר מדגיש לנו ש:

                           א.      אברהם שמר אמונים לשרה כל חייה ואלמלי יוזמתה לא היה נושא את הגר (ואז גם לא היה לנו ישמעאל).

                           ב.      בסיום הסיפור נאמר:
"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ בני קדם" [פסוק ו']. הפילגשים הן לפי הפשט הגר וקטורה. יש כאן רמז לכך שישמעאל חזר מהגרוש ושוּלח שוב עם בני קטורה, הפעם בצורה מכובדת ונדיבה.

                           ג.       בשילוח המשותף התקיים "ועל פני כל אחיו ישכן" [פרק ט"ז פסוק י"א]. המקרא אינו מבחין תמיד בין הישמעאלים, בני קטורה ובני קדם (ראה בסיפור מכירת יוסף ובסיפור גדעון בספר שופטים).

                           ד.        השילוח היה אישור למעמדו של יצחק כיורש ולצורך להוציא מהבית כל טפל לו, הפעם ללא מעורבותה של שרה.

2.   השתתפות ישמעאל בקבורת אברהם [פסוק ט'] מורה על המשך שמירת הקשר ועל השלמה של ישמעאל גם עם השילוח החוזר מבית אברהם.

3.   פרוט אורך חיי ישמעאל במותו [פסוק י"ז], כבוד שהתורה העניקה רק לאבות הדורות עד משה ואהרן, מצביע על סיכום חיובי של חייו. רק אדם אחד נוסף זכה לכבוד כזה, בעצם אישה יחידה- שרה אמנו.

4.   הקשר בין האחים נמשך בנישואי עשו לבת ישמעאל [פרק כ"ח פסוק ט'].

גם חז"ל [בראשית רבא] סיפרו על חידוש הקשר הטוב בין אברהם וישמעאל ואף עם הגר, בזיהויה עם קטורה ועל כך שבהקדמתו את יצחק בקבורת אברהם השלים ישמעאל עם כך שיצחק הוא הבן הממשיך.
בני אברהם נפרדו לשלום ופנו איש-איש לדרך בה בחרו, כפי שיעשו זאת בני הדור השלישי- יעקב ועשיו.

ז. סיכום

ייחוסם של בני אברהם מוגדר בפרק כ"ה: ישמעאל-
"אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם" [פסוק י"ב]
מול "אברהם הוליד את יצחק" [פסוק י"ט].
גם מבחינת גיבורות הסיפור, אין שום ספק לגבי יתרונה של שרה, ה"יידישע מאמע", על הגר, ה"מצרישע מאמע", ביכולתה החינוכית וצדקת דרכה, אם-כי תוך הפגנת קשיחות.
כישלונם של אבות ראשונים להעביר את אמונתם לכל בניהם, מדגיש את הצורך במסגרת חברתית נקייה מהשפעות חיצוניות, להבטחת אמונה אחת לכולם ולאורך זמן, משמע- צורך בדת לאומית.
שרה, הגר ואברהם גם ממחישים את חשיבות החינוך בילדות ואת מרכזיות האם בחינוך הילד. משום כך נקבעה בהלכה יהדות האדם על פי אמו (ולא רק בגלל הוודאות בייחוס).
המקום הרחב שהתורה הקדישה ליחסים עם בני המשפחה שהתרחקו בזמן האבות- לוט, ישמעאל ועשו, נועד לשמש גם רקע ליחסים בין דור הנכנסים לארץ עם העמים השכנים:
מצד אחד כיבוד הריבונות שלהם [דברים פרק ב'] ומצד שני, שמירת מרחק מחשש התבוללות תרבותית [שם פרק כ"ג פסוקים ד'-ט'].
מעניין, שלא היתה דרישת הרחקה מפורשת מבני השפחות- ישמעאל, מדין ועוד- אולי משום שבהיותם שייכים לקבוצת השבטים הנוודים, תרבותם היתה פשוטה ולא מושכת ולכן לא היתה סכנת טמיעה בה.
ובאשר לאקטואליזציה הפוליטית של מערכת היחסים בבית אברהם:
כידוע, בכתבי הקודש המוסלמים (הקוראן, הסירה והחדית) הערבים זיהו את ישמעאל כאביהם. בגרסת החדית, הופיע מצד אחד סיפור גרוש הגר וישמעאל על ידי אברהם ומצד שני בסיפור ה"עקדה" הוחלף יצחק בישמעאל.
שני הסיפורים, לפי הגרסה המוסלמית, "מוצגים" בטכסי החג'.
לכן יכולים אנו להירגע- הערבים עצמם רואים בעקדה ובגרוש ערכים דתיים ואין להם שום בעיה מוסרית בנידון.