יום שישי, 9 באוגוסט 2013

שכר ועונש


הרעיון שה' משגיח על מעשי האדם וגומל לו לפיהם, אם טוב ואם רע, הוא מיסודות האמונה הישראלית החל מהמקרא. אלא שיש הבדל ניכר בין תורת הגמול לפי סיפורי התורה ובין האמונות המקובלות בימינו. בסוגיה זאת אבחן מדוע וכיצד חל השינוי ואראה שהגישה המקורית, של התורה, היא הנכונה והרלוונטית לימינו.
 
 א.     הגמול בתורה לפרט
1.     "חטאי בראשית"
נקודת המוצא של הקיום האנושי לפי התורה, היא "גן-עדן"- מציאות מושלמת. משיא זה מתדרדר האדם בשלבים של עונש על חטאים שונים, עד לכליון הכמעט מוחלט במבול.
הלקח לבני-ישראל, מקבלי התורה, הוא ברור- הארץ אותה עומדים לרשת ("גן-העדן") הם עלולים לאבד עם הזמן אם יחטאו. ויש הקבלות ברורות בין ציווי "עץ הדעת" והמצוות שבין אדם למקום ובין חטאי קין ודור המבול והמצוות שבין אדם לחברו.
עם ההידרדרות במעמדו של האדם, היתה ירידה גם בגילוי ההשגחה: האדם מוזהר מראש "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", קין נרמז ונדרש  להירגע: "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" ואילו דור המבול לא הוזהר ישירות (למעט במדרשים על נח), אבל קיבל ארכה לתיקון דרכיו. על משמעות ירידה זאת אדבר אח"כ.
בשום מקרה, ה' לא מנע את החטא מראש ונשמרה הבחירה החופשית האנושית.
הבחירה פוגעת באפקטיביות של הגמול ובמימוש הצדק-
בחטאים שבין אדם לחברו, הנפגע סובל "ללא עוול בכפו": הבל נרצח למרות שקרבנו נשא חן בעיני ה' ודור המבול המשיך במעשי החטא והחמס 120 שנה לאחר שנגזר דינם [בראשית ו' ג'], תוך הסבת סבל לנפגעים ומותם השלו של חלק מהחוטאים, כך שהאיום בעונש העתידי, אם בכלל היו החוטאים מודעים לו, לא היה ממש אפקטיבי.
בעיה אחרת היא שהעונש שהגיע לבסוף, היה לא אחת כללי ופגע ברשעים אך גם במי שסבלו ("תם ורשע הוא מכלה"- על פי איוב ט' כ"א). נראה שבמבול לא הייתה הבחנה אישית וגם כל עבדי פרעה נענשו איתו על לקיחת שרי [בראשית י"ב י"ז]. בקיצור: אוי לרשע ואוי לשכנו.

רעיון זה קומם את אברם שהתחנן לה' שלא יפגע בצדיקי סדום [בראשית י"ח כ"ג].
2.     הגמול לאבות
האבות הם הבסיס ממנו יצמח העם שיממש את מטרת ה' בבריאת האדם ולכן הם זכו להשגחה מיוחדת. בניגוד לדורות קודמים, אין בסיפורי האבות שום הבעת מורת רוח ממעשים שלהם שבעינינו נראים שליליים, כגון גנבת הברכות ע"י יעקב. יש בתורה הערכה חיובית כללית לאבות, במיוחד לאברהם [שם ט"ו ו', י"ח י"ט, כ"ב י"ב], גם לאחר מותו.
על אף השבחים, האבות- במיוחד אברהם ויעקב- לא נהנו מגמול שלם על אמונתם ומעשיהם. רוב חייהם היה שזור בתלאות, אבדנים ומשברים ורק לקראת סופם הם זכו לשלווה חלקית. משברים אלו הוגדרו במדרש כ"ניסיונות" (לפי פסוק הפתיחה של "העקדה"), מבחנים לעמידה בדרישות האמונה בה' "שלא על-מנת לקבל פרס". הלקח לנו, הבנים, ברור.
גמולם של האבות הוא הברית-הבטחה שמהם יצמח העם הנבחר. זאת הבטחה של "אל שדי" [שמות ו' ג'], של אלוהים המתכנן את העולם העתידי. האבות לא זכו אולי לשכר מלא בחייהם, אבל היוו שלב הכרחי בתוכנית האלוהית וזה היה משמעות חייהם. ההתוכנית נועדה להתממש בבנים ובמסגרתה יזכו לשכר רוחני וחומרי וידעו את שם ה' [שם].

ב.     הגמול המובטה לעם ישראל
1.     הגמול לאומה
הבטחות של שכר ועונש לעם ישראל, על קיום מצוות או על עברות, מצויות בתורה בחומשים "שמות", "ויקרא" ובעיקר בחומש "דברים" (ראה בסוגיה "מצוות וחינוך"). השכר כולל בעיקר את ירושת הארץ, ביטחון, שפע, פריון, בריאות ואורך ימים.
יש הבטחות שכר על מצוות בודדות, כמו "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" [שמות כ' י"א], איסור ריבית [דברים כ"ג כ',כ"א] ומתנות עניים [שם כ"ד י"ט] ואפילו מצוות "שילוח הקן" מוצדקת בהבטחה: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים" [שם כ"ב ז'].
ויש איומים דומים בעונש: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו...וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". [שמות כ"ב, כ"א-כ"ג]
רוב הבטחות השכר מתייחסות לשמירת כלל המצוות:
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך...כל המחלה אשר שמתי במצריים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" [שמות ט"ו כ"ו].
"ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא" [שם כ"ג כ"ה, כ"ו].
"ועשיתם את חוקותיי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע..." [ויקרא כ"ה י"ח, י"ט].
כאמור, הבטחות שכר ועונש, לרוב, מצויות בחומש "דברים", נאום הפרידה של משה (כגון בפרק השני של "קריאת שמע: "והיה אם שמוע תשמעו..." [שם י"א י"ג-כ"א].)
מסיפורי הרעב החוזרים בימי האבות עולה התמונה המוכרת של שנות בצורת חוזרות. השכר הבסיסי הוא רצף של שנים גשומות המבטיחות שפע יבול, מול שנות בצורת הגורמות לרעב באוכלוסיה.
הבטחות שכר ועונש מקיפים ומפורטים, בהתמודדות עם הסביבה הטבעית והאנושית, מופיעות בתורה במסגרת "ברית חורב" [ויקרא כ"ו] ו"ברית ערבות מואב" [דברים כ"ח] (ראה סוגיה "מצוות וברית"), כלומר ההסכם בין ה' לעמ"י כולל את הגמול.
2.     הגמול לפרט הישראלי
רוב-רובם של פסוקי הגמול בתורה מיועדים לאומה, גם אלו הכתובים בלשון יחיד, כגון מצוות "כיבוד אב ואם" [שמות י"ט י"א]. הפרט ייהנה מגמול כחלק מהאומה.
מעבר לכך, עצם קיום חוקי הברית ע"י האומה יש בו כדי להבטיח גמול לפרטיה:
התורה מצווה על שוויון סוציאלי בחלוקת נחלות ודואגת להשבת השוויון אחת ליובל וגם מורה לתקן סטיות שיתהוו בין היובלים באמצעות סיוע לנזקקים למיניהם. היא דורשת התחשבות בזולת בכלל ובמיוחד בחלש (השבת אבדה, "ואהבת לרעך כמוך" ועוד), צדק במשפט, שוויון בפני החוק, הקפדה על הסדר הציבורי, שמירת איכות הסביבה ועוד וגם לענישת עוברי עברה. הפרט החי בחברה כזאת נהנה מגמול (חיובי ושלילי) מידֵי עמיתיו ומעניק להם גמול חוזר. אין הוא זקוק עוד לניסים ולחסדי שמיים גלויים כמו ביציאת מצריים.
הוא אשר אמר הכתוב: "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' " [דברים י"א כ"ז].
"עונש משמיים", בעיקר"כרת", יוטל לפי התורה על מספר חטאים דתיים חמורים, כמו אי ביצוע מילה [בראשית י"ז י"א], אכילת קדשים בטומאה [ויקרא ז' כ"א], אכילת דם [שם י"ז י"ד], על מי שאינו מתענה ביום-הכיפורים [שם כ"ג כ"ט] ומי שאינו מקריב קרבן פסח [במדבר ט' י"ג].
מן השמיים יגיע גם עונשם של חטאים שאינם מדידים אובייקטיבית, כמו "עינוי אלמנה ויתום" לעיל, על חטאי זימה שאינם חמורים דיים לדין-מוות בבי"ד [ויקרא כ' י"ז-כ"א] ועל חוטא שהחברה התחמקה מאחריותה להענישו כחוק:
"ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מהאיש ההוא...ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו..." [שם ד', ה'].
3. דיני שמיים
אין סדרי דין בשמיים והעונש (והשכר?) בפועל מותנה ב"מצב-רוחו" של ה' : יש מצבים של "חרון אף"- עונש מידי לחטא ומנגד ה' הוא גם "ארך אפיים" ו"נושא עוון" [שמות ל"ד ו',ז']. דואליות זאת היא ההסבר של התורה לסתירה בין עיקרון הגמול והמציאות. כלפי החוטא היא מציגה איום וגם מאפשרת את תשובתו אף לאחר החטא ואף קוראת להתערבות אנושית-חיצונית לקבלת סליחה, דוגמת תפילת משה למען עם ישראל אחרי חטא העגל וחטא המרגלים.
לפי התורה הויתור האלוהי יכול להיות סליחה, הנחה בעונש ודחיית פרעונו.  חטאים חוזרים מחמירים את היחס [במדבר י"ד כ"ב] והם עלולים להצטבר גם מדור לדור [שמות כ' ד']. מנגד, השכר של הצדיק נשמר לצאצאיו ל"אלפי דור" [שם].
"מידות" אלו של ה' הן הסבר חלקי לסטיות שבין המציאות והגמול הראוי (כגון זכויותיו של רשע בן צדיק).
אכן הגמול השמיימי אינו מובן לבני אדם, כדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ג' ב'): "אין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות", אבל היחס הסובלני שה' מגלה לחוטאים הוא מופת ליחס הנדרש בין אדם לחברו.
4.       הגמול האישי
על-פניו אין בתורה זכר להבחנה ודרוג בשכר הראוי לפי איכות מעשיהם של היחידים השונים. אכן, עניינה של התורה היא בחובות האדם ולא בהצגת הסכם של דרגות שכר מהשמיים. אלו נתונות להחלטת המעסיק הגדול. מעבר לכך, הדרישה מהפרט בישראל היא "ויראת מאלוהיך", לקיים את המצוות "שלא על-מנת לקבל פרס".
אין גם זכר לעונש לחוטאים שמעשיהם נעלמו מעיני רשויות החוק.
ברשעים נסתרים אלו מנסה לטפל "ברית הר עיבל": "ארור האיש אשר...בסתר". [שם כ"ז ט"ו]. יד החוק אינה יכולה לתפוס את הפושע ולכן הציבור מקלל אותו, כאמצעי הרתעה ובתקווה לעונש ראוי מהשמיים.
בבעיית האיש המבקש ליהנות מהגמול הציבורי, בעוד הוא מתמיד ברשעותו כפרט, מתמקדת פרשת "שורש פורה ראש ולענה" [שם כ"ט י"ז]. סלחנות כלפי רשע זה עלול בסופו של דבר להביא לפגיעה בציבור ולחורבן הארץ [שם כ"א]. לכן הציבור אחראי לעשות כל מאמץ כדי לשים יד על החוטאים ולהענישם: "הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו". [שם כ"ח] 
 
ג.     הגמול לגויים
כל בני אדם מחוייבים למערכת מוסרית שמוגדרת בתורה כ"יראת אלוהים" [בראשית כ' י"א] והמקיים אותה רשאי להיחשב כ"צדיק" [שם ד']. לפי "חטאי בראשית" מערכת זאת כוללת את שלושת האיסורים המרכזיים בדת ישראל- עבודה זרה (אנוש- בראשית ד' כ"ו), שפיכות דמים (קין) וגילוי עריות ("בני האלוהים"- שם ו' ב') וגם חטאים חברתיים ("חמס"- [שם י']).
אין בתורה כל אזכור של שכר משמיים לגויים והעונשים המוזכרים הם כמעט תמיד על יחסם למאמינים, כמו עונשו של פרעה שלקח את שרי ושל מצריים על שעבוד בני-ישראל "בדבר אשר זדו עליו" [שמות י"ח י"א].
יוצא דופן הוא סיפור "מהפכת סדום" שתושביו היו "רעים וחטאים לה' מאד" [בראשית י"ג י"ג], מבלי לפרט את חטאיהם (והשווה ליחזקאל ט"ז מ"ט). סיפור עונשם מדגים שאכן יש עונש משמיים גם לגויים, אלא שדווקא סיפור סדום היה בו עניין מיוחד לתורה, בגלל מעורבתם של אברהם ולוט וכדוגמה לרוע של אנשי כנען.
התורה מבקשת להצדיק את ירושת ארץ כנען, גם בחטאיהם של יושביה. כבר לאברם נאמר שהירושה תתממש בעתיד "כי לא שלם עוון האמורי" [בראשית ט"ו ט"ו]. סיפור מהפכת סדום וסיפור "מעשה דינה בשכם" [שם פרק ל"ד] הם דוגמאות ל"עוון האמורי".
התורה מציגה את מעשי העריות האסורים עלינו כ"מעשה ארץ מצריים" ו"מעשה ארץ כנען" [ויקרא י"ח ג'] ומנמקת את איסורם "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" [שם כ"ח].
ובפרוש קובעת התורה שלא בזכותנו, אלא בגלל רשעת הכנענים זכינו להורישם [דברים ט' ד']. ולכן היא מזהירה אותנו: "כגויים אשר ה' מאביד מפנים כן תאבדון, עקב לא תשמעו בקול ה' אלוהיכם" [שם ח' כ'].
כפי הנראה, אין לתורה (שמיועדת לב"י) עניין בעונשם (וכל-שכן בשכרם) של גויים, אלא אם יש לכך קשר לתולדות עם ישראל, או שגורל הגויים הוא לקח גם בשבילנו.

ד.     התפתחות היסטורית
1.     משברים
ספרי הנביאים הסבירו, בעקבות התורה, את ההיסטוריה הישראלית כשכר ועונש על מעשי העם ומנהיגיו. הסברים אלו לא עלו תמיד יפה עם המציאות הגלויה והנביאים התלוננו לא אחת על-כך [ירמיהו י"ב א'-ג' ועוד]. עצם פעילותם של הנביאים להחזרת העם בתשובה, "הצדיקה" את דחיית העונש לרשעים ויצרה מצג של "אין דין ואין דיין".
תהליך הגלות, החל מעבר הירדן המזרחי והגליל [מלכים ב' ט" כ"ט] ועד חורבן בית ראשון כעבור כ-160 שנה, גרם למשבר אמוני כולל בתפיסת הגמול. הגלות, אף שנזכרה כאפשרות בתורה, ערערה את הברית בין ה' לעמו ואת עיקרון הגמול באמצעות החברה הנ"ל. התורה אמנם הבטיחה חזרה עתידית למצב הקודם [דברים ל' א'-י'] אך החזרה בוששה לבוא.
המסגרות החברתיות החדשות, כולל זאת שנוצרה בארץ אחרי "שיבת ציון", לא היו מסוגלות לתגמל את הפרט ונוצר צורך לתיאודיצאה חלופית.
2.     "אחרי-מות"
השאלה מה קורה לאדם לאחר המוות העסיקה מאד את אנשי העת העתיקה. התרבות המצרית, בה צמח עם ישראל, יצרה עולם מתים ופולחן מפותח ומושקע למעבר אליו. זה היה פולחן דתי והתמחו בו בעיקר כוהני הדת.
כמו ל"עובדות" מיתולוגית אחרות (ראה סוגיה "הבריאה"), התורה לא התכחשה לקיום של ה"שאול", ראה במדבר ט"ז ל', רק ביקשה לבטל את הפולחן הכרוך בו:
היא התייחסה למת כאבי-אבות הטומאה, שמונעת מאדם את עבודת ה' במקדש וחייבה את פינויו ע"י קבורתו בהקדם [דברים כ"א כ"ג] . בפרט נאסר לכוהנים להתעסק עם מתים, למעט עם קרובי משפחה שהם אחראים להביאם לקבורה [ויקרא כ"א ב'].
עניינה של התורה בחיי העולם-הזה.
3.       העולם הבא
מן האמור לעיל מובנת הצלחת הרעיון שהחל להתפתח בימי בית שני- דחיית הגמול ל"עולם הבא", רעין שאיין את הצורך בתיאודיצאה. ההצלחה גרמה להפרחת סיסמאות בדברי חז"ל כמו "שכר בעולם הזה ליכא (אין)", "הקרן קיימת לעולם הבא" ו"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" ולצמיחת שפע תיאורים פנטסטיים של "סיפורי גן-עדן" ו"דינה של גיהינום".
העובדה ש"העולם הבא" אינה מוזכרת בתורה תורצה בשלל הסברים.
לדוגמה: "בכוזרי" עונה "החבר" לשאלה זאת מפי מלך כוזר, שקיומו של שכר לפרט בעולם הבא מקובל על הכל ומובן מאליו. דווקא השכר בעולם הזה מיוחד לתורה וראיה לאמיתותה.
חז"ל התאמצו למצוא בתורה רמזים שהיא אכן מכירה ויודעת על השכר "הבסיסי" של הפרט בעולם הבא, בדרשות כגון "היכרת תיכרת הנפש ההיא" [במדבר ט"ו ל"א]-"היכרת" לעולם הזה, "תיכרת" לעולם הבא (מסכת שבועות דף י"ג.).
4.     משפט ה'
למרות צרופו של עולם הבא למערכת הגמול, לא ויתרו חז"ל על עיקרון הגמול משמיים כבר בעולם הזה. בתורה מחליף עונש משמיים בי"ד שנכשל במיצוי העונש (לעיל 2.ב'), עתה שבי"ד הארצי לא עוד מסוגל לפעול, הרחיבו חז"ל את אחריות דין שמיים לכל תחום המעשה הדתי.
הם הכניסו את דין השמיים למסגרת לוח-השנה: הפכו את יום הכיפורים של המקדש ליום תשובה פרטי, את "יום זכרון תרועה" [ויקרא כ"ג כ"ד] ליום הדין ואת הימים שביניהם לימי תשובה לקראת הדין השנתי.
חז"ל אמנם הודו שעל פניו אין קשר בין גורלו של אדם ומצבו הדתי, כפי שאמר ר' ינאי במסכת אבות: "אין בידינו לא משלוותן של רשעים ואף לא מייסורי הצדיקים" ובכל זאת "הימים הנוראים" משמשים בהצלחה עד היום תזכורת שנתית לתשובה ולתיקון דתי לכלל ישראל.

ה.     נכון לעכשיו
1.     גמול ובחירה
חוסר ההתאמה בין המציאות לבין הראוי לפי עיקרון הגמול, אינו קביל על האדם המודרני. במיוחד מתעורר הספק מול אי-צדק מחריד כמו השואה של העם היהודי, שפגעה בעיקר במאמינים ובפרט בילדים. פילוסופים יהודים-דתיים, כמו אליער ברקוביץ', טוענים שיש גמול ראוי, אלא שמימושו נדחה, מפני עיקרון-העל של הבחירה החופשית:
"הבריאה בצלם" של האדם מתבטא הן ביכולותיו הקוגניטיביות יוצאות הדופן והן באחריותו המוסרית למעשיו, אחריות שכוללת את הבחירה החופשית- לטוב ולמיטב. גמול ברור ומהיר היה הופך את הבחירה לאוטומטית, לשיקול רציונאלי של כדאיות.
פילוסופים אלו מאמינים שההשגחה של ה', שאינו רוצה בחורבנו המוסרי של העולם שהוא ברא, תמיד תופעל ב"מקרה חרום" לבלימת הרוע. הציונים שביניהם, כמו הגרי"ד סולובייצ'יק, סבורים שהקמת מדינת ישראל היא התערבות כזאת של ה', כתגובה לשואה.
2. גמול וחינוך
ראינו שמעורבות ה' בחטאי בראשית הלכה ופחתה עם הזמן. בדומה לכך,  נעלמו אט-אט הניסים הגלויים שאפיינו את דור יוצאי מצריים. נראה לי שמטרת התורה בהבטחות ואזהרות לעתיד ובסיפורי הניסים, היתה לעודד את הדורות הראשונים לקבל את האמונה בה' ואת עול מצוותיו. בדומה לחינוך של ילד קטן, דורות אלו היו זקוקים להוכחות ולעידוד מוחשי. מש"בגרו" והבינו את הברכה המצויה במצוות והפכו אותן לחלק אינטגרלי של חייהם, שוב לא היו זקוקים לתוספת גמול משמיים (או בעולם הבא).
ההתעסקות האובססיבית בעולם הבא, מסיטה את העניין מהמוקד האנושי-דתי העיקרי: חיינו ומעשינו בעולם הזה בו הציב אותנו ה'. 
3.  חזרה למקורות
גלגל ההיסטוריה סב. היום מצוי מעט יותר ממחצית עם ישראל בארצו, יכול ומוכן כציבור לקחת על עצמו אחריות לפרט. גם יהודי חוץ-לארץ מצויים, כמעט כולם, במדינות מתוקנות, דמוקרטיות וסובלניות, עם מודעות ל"זכויות הפרט".
תורת ישראל ציוותה לקיים מערכת חוקים שבה טובתו של הפרט תובטח במאמץ הכללי של הפרטים כחברה, עם התחשבות בחלשים. בתנאים של היום ניתן לממש מערכת זאת, אם לא לכל פרטיה (שאינם מקובלים על רוב הציבור), הרי לפי עקרונותיה. (ראה סוגיה "מצווה וחינוך".) על יסוד עקרונות אלו ניתן וראוי לשפר את המצוות, כגון אלו הנוגעים ליחס לנשים.
ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת להתגבר על הקשיים ההיסטוריים של ייצור מזון, תנאי מחיה, מחלות ועוד. כישרון הפרט מביא ברכה לחברה כולה. התורה מצווה על האדם מישראל, בכל דור, לתרום כפי יכלתו לרווחת היתר (כגון במתנות עניים). לכן, יש משום מצווה וחובה דתיות בתרומתינו לקידום החברה והפרט- במדע, ברפואה ועוד.
בריחה מחובה ואחריות אלו היא התכחשות ל"בריאה בצלם".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה